אני מרתיחה מים בקומקום, מכינה את הקליניקה לקראת המטופלת שעומדת להגיע, ומהרהרת ביני לבין עצמי אם היא תרצה מים קרים, תה צמחים או אולי קפה. היא נכנסת לקליניקה בכבדות, מברכת אותי לשלום, מתיישבת ומתחילה מיד לדבר. אני עוזבת את הקומקום ואת הרהוריי ומתיישבת מולה. היא מספרת לי את הסיפור שלה:
"לפני שנה התחילו לי כאבי ראש קשים. אני לוקחת כדורים אבל זה כל הזמן חוזר. זה מפריע לי לעבוד ולהתרכז. אני ממש סובלת".
אני מבקשת ממנה לתאר את הכאב, באיזה אזור הוא מופיע? מה מחמיר את הכאב, מה מקל עליו?
"זה כאב לוחץ, בעיקר ברקות. כשיש לי מלא מחשבות אני מרגישה שהראש שלי עומד להתפוצץ".
"מה קרה לפני שנה? מה קרה כשזה התחיל?" אני שואלת.
"הכרתי בחור מדהים והוא הכניס לי אור לחיים. אחרי חצי שנה הוא טס לחו"ל וניתק את הקשר. הוא נסע ונשבר לי הלב", היא בוכה בשקט.
אני מקשיבה לשטף הרגשות שפורץ ממנה. היא כלאה אותם הרבה זמן בפנים וזה הרגע לבטא אותם בקול רם. אני מעודדת אותה להמשיך. היא נזכרת שלפני חמש שנים היא הייתה במערכת יחסים אחרת ובן זוגה בגד בה.
"אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני לא יודעת אם למחוק או להילחם, לא יודעת מה נכון… זאת תקופה מאוד מבלבלת. אני לא מצליחה לפתח שום רגש לאף אחד. זה הרס אותי ושוב איבדתי אמון".
אני שואלת אותה מה החוויה במקום הזה של איבוד האמון. זוהי שאלה פתוחה, שאלה שמטרתה להיכנס לעומק.
היא נותרת שקטה, לא משיבה לי, אני חשה שהיא מנסה למצוא את התשובה. אני שקטה יחד איתה. אני יודעת כמה הרגעים האלה מבורכים בזמן הטיפול ואני מזמינה אותה לעצום עיניים. היא נכנסת פנימה ואומרת לאט ובשקט:
"אני מרגישה בתוך בועה שצריך לפוצץ. יש לי לחץ בראש כמו בתוך בועה, בועה שלא מחוברת לקרקע".
זו הפעם הראשונה שהיא מתארת את ההרגשה שלה בדימוי שלא נוגע למציאות. במציאות יש לנו תפקודים ויכולות. הדימוי "בועה שלא מחוברת לקרקע" לא קשורה אלינו אלא לתפיסה שלנו את המציאות. הדימוי הזה מתאר את החוויה האינדיבידואלית שלה, החוויה הייחודית לה, שקשורה גם לכאב הפיזי שהיא חווה.
לכן, הדימוי הזה הוא השער שיוביל אותנו לשורש הבעיה ואני מבקשת ממנה לתאר "בועה שלא מחוברת לקרקע".
"בתוך הבועה אני מרגישה סוג של ריקנות. נעזבת. יש לי שם תחושה של ניתוק מהסביבה, זה חוזר כל הזמן", ואז היא מוסיפה לתיאור תנועת יד של סיבוב מסביב לראש.
אני בתשומת לב אליה כי ברמה עמוקה יותר אין מילים הגיוניות אלא חוויה המובעת באמצעות תנועות ידיים, צלילים או דימויים. זה הזמן לרדת יותר לעומק.
"תעשי שוב את תנועת היד של הסיבוב", אני מבקשת ממנה, "מה עולה בך כשאת עושה את התנועה הזאת?"
המטופלת שלא הייתה מודעת לתנועה שעליה חזרה לאורך כל המפגש, הייתה מופתעת. כאן אין תשובה מוכנה, כאן היא רואה את עצמה לראשונה מהצד. היא הופכת מודעת לתהליך שקורה אצלה. היא חוזרת שוב על התנועה כמנסה להבין מה היא מייצרת בתוכה ואז עונה:
"הסיבוב זה לא לסגור מעגל. הדברים תמיד נשארים פתוחים כי אני בורחת כדי לא להתמודד מול מה שצריך, מול האכזבה והכאב. אני רוצה להרגיש נאהבת".
המטופלת הגיעה עם כאב ראש לוחץ שמלווה אותה כבר שנה. לעתים קרובות המטרה העיקרית של הטיפול הרפואי היא להסיר את הסימפטומים הפיזיים. להסיר את כאב הראש שמפריע לתפקוד תקין. אבל ההסרה הזאת תהיה זמנית בלבד ולא תיגע בשורש הבעיה. במרחב הטיפולי שנוצר ביני לבין המטופל המטרה היא לרדת לעומק – מקצה הקרחון הנראה לעין – כלומר, מהשם שניתן לבעיה "כאב ראש" – למקום עמוק יותר של חוויה, לחלק הסובייקטיבי – על פיו האדם תופס את המציאות בדרכו הייחודית.
"כדי להבריח את המחלה יש לחפור את השורש החוצה על ידי הסרת האמונה במחלה עוד לפני שהחיידק החיצוני מושמד".
כך אומר חזארת' אינייאת קאן המיסטיקן הסופי כבר בשנת 1931.
במשך שעתיים של מפגש נוצרו תנאים שאפשרו להגיע לשורש הבעיה, לחוויית הנבגדות שאיתה היא חיה כבר חמש שנים. המעגל הזה לא נסגר, הוא נשאר פתוח. מערכת היחסים החדשה הציתה את התחושה מחדש והיא חווה שוב ושוב חוסר אמון, היא חשה נבגדת ונעזבת. ביומיום היא לא באה במגע עם התחושות שלה, היא מנסה לתפקד אבל נוצר לחץ שמתבטא בכאב ראש לוחץ.
מטופלים מגיעים לקבל עזרה, וההסתכלות השלמה על הבעיה מעלה פעמים רבות את חוסר האמונה של המטופל בהבראה. מדהים לגלות שרובנו נאחזים במחלה אף על פי שהיא יוצרת סבל בתוכנו ובחיים שלנו. המחלה, הבעיה, חוסר הנוחות, הופכים להיות חלק מהאישיות שלנו ואפילו הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. החולי הוא אף פעם אינו תוצאה של סיבה חיצונית, כמו חיידק, וירוס, ילד שצורח או אהוב שנטש. מחלה היא הדרך שבה אנו תופסים את הדברים, הסיפור שאנו מספרים ושעליו אנו חוזרים פעם אחר פעם עד שהוא הופך "כרוני" – חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו.
אינייאת קאן מוסיף ואומר:
"כאשר נכנס לראשו של אדם "אני חולה", וכאשר זה מקבל אישור מרופא, אז האמונה שלו מושקית כמו צמח, ואז ההשתקפות המתמדת שלו, המשתקפת על מחלתו כמו השמש, גורמת לצמח המחלה לגדול. ולכן לא תהיה זו הגזמה לומר, כי במודע או שלא במודע, החולה הוא הגנן של מחלתו שלו".
חוסר הנוחות שהאדם חווה לא יכול להתקיים ללא הכוח, הנשימה, שהוא מקבל מהחלק הסובייקטיבי שלו, מתפיסת המציאות שלו, המשקפיים דרכם הוא רואה וחווה את העולם.
חוסר הנוחות שהאדם חווה לא יכול להתקיים ללא הכוח, הנשימה, שהוא מקבל מהחלק הסובייקטיבי שלו, מתפיסת המציאות שלו, המשקפיים דרכם הוא רואה וחווה את העולם.
לעומת זאת, בריאות היא מצב שבו האדם הוא היוצר והבורא של חייו. יש לנו יכולת לרפא את עצמנו! אם ביכולתי להחזיק מחשבה ולהשקות אותה אז למען הבריאות הפיזית והנפשית שלי, עליי לכוון אותה לעבר המקום של הפריחה, של השינוי, של החידוש, של האפשרות.
אנחנו יודעים לעיתים קרובות, מה אנחנו לא רוצים, איך אנחנו לא רוצים להרגיש, ממה היינו רוצים לברוח. אנחנו מתחילים להבריא כאשר אנחנו מתחילים לבוא במגע עם האפשרות לחיות ללא כאב, ועוד יותר מכך האפשרות להישאר עם הכאב ולהקשיב למה שהוא מנסה לספר לי. למשל, מגיעה אלי אישה עם שלפוחית שתן רגיזה מה שמאלץ אותה ללכת לעיתים קרובות לשירותים. "זה פשוט נשפך החוצה". בשיחה איתי התברר שהיא שומרת הכל בפנים. אם היא נפגעת או משהו מציק לה היא לא מדברת על זה.
הנפש שלנו כמהה להביע את עצמה ומכיוון שהיא לא יכולה לעשות זאת במילים היא מביעה את עצמה בעזרת הגוף. אחרי הטיפול המטופלת מתקשרת ואומרת: "כבר יומיים אני לא רצה לשירותים". "מה עוד?" אני שואלת. "תראי, הבוקר קמתי ואמרתי לאמא שלי שתפסיק להציק לי, אתמול התקשרתי לחברה ואמרתי לה סוף סוף שאני רוצה שנבלה יחד וגם הלכתי לאירוע ולא הרגשתי בושה ודיברתי שם עם מלא אנשים בחופשיות".
ברגע שהיא הצליחה להביע את עצמה השלפוחית חזרה לתפקוד רגיל.
פעמים רבות אחרי הטיפול ההומאופתי אנשים סיפרו לי שפתאום הם הלכו לישון מוקדם, שהם יצאו לחופש, שהפסיקו לאכול משהו שלא עשה להם טוב. עם המודעות החדשה שנוצרה האדם מבין איזו תזוזה הוא צריך לעשות על מנת להבריא את עצמו. זה לא אומר שהכאב לא יחזור, או שהלב לא יישבר כשהאהוב יעזוב. זה אומר שאיפשרנו לעצמנו להקשיב, להבין, ואז להשיב בצורה נכונה.
ואכן ההגדרה ההומאופתית לבריאות מתוארת בשלוש מילים: החופש להסתגל לשינוי. אדם בריא מסוגל להסתגל באופן חופשי לנסיבות המשתנות. ההסתגלות לחיים שמשתנים יכולים להפוך אותנו לבריאים יותר, זה דורש מאיתנו מודעות לעצמנו, תשומת לב ויכולת להניע את עצמנו לחיים שמתחדשים.
יש כמה שאלות חשובות שאני מעלה במהלך הטיפול שמאפשרות למטופלים ליצור חזון בריא של עצמם: איך תרגיש כשתבריא? מה יהיה ביכולתך לעשות? מי תהיי? מי יהיה שותף להרגשה שלך?
פעמים רבות השאלות האלו נותרות ללא תשובה: "אני לא באמת יודע".
אבל זה מעורר את החלק הפנימי שבאדם לאפשרות שקיימת דרך חיים אחרת.
לאט לאט בהדרכתי ובעזרת הטיפול ההומאופתי, נוצר חזון של העצמי הבריא, החדש, חזון שניתן לראות, לשמוע ולהרגיש.
אחרי חודש צלצלתי למטופלת לשמוע מה שלומה.
"מצוין! מגיעים אלי מלא לקוחות ואני עובדת ושמחה! חזרתי לחיות!"
קודם לכן האהבה הנכזבת הסיחה את דעתה והיא בקושי עבדה.
"נפלא" אני אומרת ושואלת: "איך הולך עם המחשבות על הבחור?"
חשוב לי לבדוק שהטיפול נגע במטרה לשמה היא הגיעה לטיפול.
"איזה בחור…?" היא צוחקת "אני לא זוכרת אותו בכלל. אני יוצאת עם בחור חדש. תקשיבי, אני מרגישה מצוין!"
לעתים המרחק בין חולי וייאוש לבין בריאות ושמחה הרבה יותר קצר משנדמה לנו. המודעות לשורש הבעיה היא זו שמוציאה אותנו לחופשי. כל שנותר הוא להסתגל לשינויים שהחיים באופן בלתי נמנע ממשיכים להביא עמם ולהמשיך קדימה מלאי תקווה.
תגובות גולשים
פוסט מקסים וחשוב! יש לנו כל כך הרבה כוח פנימי לרפא את עצמנו 🙂 תודה על המילים היפות יעל, ותודה אסף וטליה על שחשפתם אותנו לאמת הזו <3
יעל היקרה,
תודה רבה על השיתוף הכנה והנדיב בעומקו.
תובנות אלו מועילות מאוד.
תודה,
יאמינה
פוסט מאיר עיניים- " בריאות היא החופש להסתגל לשינוי " פשוט מקסים. אוספת לתוכי רעיון זה. תודה יעל .
תודה יעל! נהניתי מאוד לקרוא את המאמר החשוב והעמוק.